תפקיד החיסונים במיגור המחלות הזיהומיות בהיסטוריה

אחד מיסודות מדיניות החיסונים המקובלת היום ברחבי העולם המערבי הוא הטענה כי המחלות הזיהומיות של המאות ה 18 וה -19 בכללם, מוגרו בזכות החיסונים. 

בחינת רשומות הבריאות מארכיוני ממשלות שונות והצלבתן עם מועדי תחילת תכניות החיסון במדינות אלו מראה כי באופן מתמיד, בכל מקום בעולם בו נתוני תחלואה ותמותה אלו תועדו, חוזרת על עצמה אותה המגמה: 

התמותה, ובמקרים רבים גם התחלואה מהמחלות הזיהומיות, פחתו באופן ניכר עוד בטרם החלו לחסן כנגדם. לפחות שתי מחלות זיהומיות, קדחת השנית (סקרלטינה) וטיפוס המעיים, מוגרו לחלוטין ללא שפותח כנגדן חיסון מעולם. במקרים אחרים, שיעורי התמותה מהמחלה נסקו מיד עם תחילת החיסון ההמוני כנגדם. כמו כן, מגמת הירידה בשיעורי התחלואה והמוות מתואמת על פני המחלות השונות ועל פני אזורים גיאוגרפיים שונים, מה שמלמד על גורמים אחרים, שאינם החיסונים, המשפיעים על מהלך המגפות הזיהומיות בעולם.

מסקנות אלו תועדו בספרות המדעית:

ירידה קבועה במחלות זיהומיות נרשמה ברוב המדינות המתפתחות ללא קשר לשיעור החיסונים שניתנו…המחלות הזיהומיות נעלמו כתוצאה מ [שיפור ב] סניטציה, אספקת מים ציבוריים משופרת, היגיינה אישית משופרת ועליה בצריכת פירות וירקות. בנוסף, מחלות עבורן לא היה חיסון מעולם ירדו אף הן באופן דרמתי. משנת 1850 ועד שנת 1940 המחלות ירדו בשיעור של 90% והגיעו לשפל של כל הזמנים במועד בו החלו להופיע החיסונים^[1]World Health Statistics Annual 1973 – 1976, Volume 2

הירידה [בתחלואה] של דיפתריה, שעלת וטיפוס המעיים החלו חמישים שנה מלאות לפני הכנסת חיסונים מלאכותיים ונמשכה כמעט באופן שווה לפני ואחרי אימוץ אמצעי בקרה אלו. במקרה של קדחת השנית, חזרת, חצבת וקדחת השיגרון לא היתה שום חדשנות באמצעי בקרה, אולם מחלות אלה רשמו מגמת ירידה דומה בארעיות התחלואה ^[2]McCormick W.J., Vitamin C in the Prophylaxis and Therapy of Infectious Diseases; Archives of Pediatrics, Vol. 68, No. 1, January 1951

קרוב ל- 90% מהירידה בתמותה מהמחלות הזיהומיות בילדים בארה"ב נרשמה לפני שנת 1940, כאשר מעט מאד אנטיביוטיקה או חיסונים היו זמינים … לפיכך, חיסונים אינם אחראיים לירידות המרשימות בתמותת תינוקות במחצית הראשונה של המאה [העשרים].

Bernard Guyer et al., Annual Summary of Vital Statistics: Trends in the Health of Americans During the 20th Century, Pediatrics Vol. 106 No. 6 December 1, 2000 pp. 1307-1317

הירידה בתמותה במחצית השניה של המאה ה 19 נרשמה במלואה בזכות הירידה בתמותה ממחלות זיהומיות. בחינת המחלות אשר תרמו לירידה זו מעלה את הגורמים העיקריים הבאים:
1) עליה ברמת החיים, בעיקר השיפור בתזונה;
2) שיפור בתנאי הגיינה;
3) מגמה מעודדת במערכת היחסים בין חלק מהמיקרו-אורגזינזמים לבין בני האדם.
טיפול [רפואי] לא תרם מאומה והתרומה של החיסונים הוגבלה לאבעבועות שחורות שתרמה חלק העשרים (1/20) בלבד מהירידה בתמותה. ^[3] McKeown et al., 1975, p. 391 (England and Wales)

באופן כללי, נראה שהתערבות רפואית (תרופתית ומניעתית) תרמה מעט לירידה הכוללת בשיעורי התמותה בארה"ב משנת 1900 ואילך, כאשר במקרים רבים הופיעה [הרפואה] עשרות שנים לאחר שנרשמה ירידה משמעותית וללא תרומה ניכרת כלל במרבית המקרים. במיוחד, בהתייחס לחמש המחלות (שפעת, דלקת ריאות, דיפתריה, שעלת, פוליו) בהן ניכרת ירידה בשיעור מקרי המוות לאחר נקודת ההתערבות [הרפואית] – בהנחה הבלתי סבירה שהרפואה תרמה לכל הירידה הזו – אנו מעריכים שלרפואה תרומה של 3.5% לכל היותר מסך כל הירידה בשיעורי התמותה מאז שנת 1900 [ועד 1973]

The questionable contribution of medical measures to the decline of mortality in the United States in the twentieth century“. McKinlay JB, McKinlay SM, Milbank Mem Fund Q Health Soc. 1977 Summer;55(3):405-28

על מנת להעריך סדרי עדיפויות במדיניות בריאות… הדרישה הראשונה היא להגיע למסקנה באשר לסיבות לדעיכת המחלות הזיהומיות… בכל המדינות שהתפתחו במהירות הושג שיפור משמעותי בתזונה אשר הוביל לעמידות מוגברת [בפני מחלות]. אכן, במדינות מסוימות היה זה גורם ההשפעה החשוב היחיד. זה אולי מפתיע שהחיסונים, ככל הנראה, תרמו באופן יחסי מעט להתפתחויות אלה… ^[4] McKeown T., The Road to Health, World Health Forum, Published by the World Health Organization, Geneva, Switzerland, Vol. 10, 1989, pp. 410 and 411

שיעור התמותה ממחלות זיהומיות ירד באופן בולט עד לשנת 1937; כאשר רק בשנה זו החל שימוש נרחב בתרופות סולפונמיד, ואנטיביוטיקה עדין היתה רחוקה כדי מספר שנים. טיפוס המעיים נעלם כמעט לחלוטין ושיעור התמותה מחצבת ירד באופן חד. סטודנט לרפואה שזכה לראות מקרה של דיפתריה היה מקרה חריג.
עד למלחה"ע השניה ותחילת עידן הכימותרפיה, הירידה [בתמותת תינוקות עד גיל שנה] נראית קשורה מאד עם שיפור בסביבה הביולוגית, במיוחד דיור פחות צפוף, כמות ואיכות המים לשתיה, היגיינה אישית וסילוק הביוב.
הירידה הבלתי רגילה בתמותה מזיהומי מעיים במחצית הראשונה של המאה ה 20 נרשמת, ככל הנראה, לזכותם של שני גורמים עיקריים: שיפורים סביבתיים משמעותיים, שהפחיתו את התפשטותם של גורמי מחלה, והתקדמות גדולה בהבנת נוזלים וטיפולים אלקטרוליטים.
תעסוקה מובטחת הובילה לפחות צפיפות בדיור ואפשרויות רבות יותר להיגיינה אישית, גורמים חיוניים בשבירת שרשרת ההדבקה [במחלות זיהומי מעיים].
לירידה בצפיפות הדיור היה תפקיד משמעותי [בהפחתת שיעור התמותה מדלקת ריאות ושפעת], לפני עידן האנטיביוטיקה.
הקשר בין תזונה למחלות זיהומיות זכה להכרה מזה זמן, כפי שמתועד בעבודתו הקלאסית של שרימסאו משנת 1975

Symposium: Accomplishments in Child Nutrition during the 20th Century. Infant Mortality in the 20th Century, Dramatic but Uneven Progress, Myron E. Wegman; School of Public Health, University of Michigan; The Journal of Nutrition; 131:401S-408S, 2001

האפידמיולוגיה של מחלות עדר זיהומיות, במיוחד בקרב ילדים, מושפעת באופן חזק מגורמים חברתיים ודמוגרפיים אשר תרמו לטובת הירידה הכללית בתחלואה ובתמותה במהלך 50 השנים האחרונות ויותר. לא ניתן להעריך או לתכנן באופן מציאותי את מדיניות החיסונים אלא בהתחשב בגורמי רקע אלו^[5]Stewart GT, Infection and Immunization., Scott Med J. 1979 Jan;24(1):47-52

אין זה משנה באם הסיבה לירידה בשיעורי התמותה ממחלות אלו קשורה לשיפור בתנאי התברואה, בירידה בצפיפות האוכלוסין, באימוץ כללי היגיינה נאותים או בשילוב גורמים אלו ואחרים.

הנתונים מראים דבר אחד בעקביות: הסיבה אינה קשורה לחיסונים.
במחצית השנייה של המאה העשרים נרשמו יוזמות בינלאומיות, בהובלת ארגון הבריאות העולמי בדרך כלל, להפעלת תוכניות חיסונים במדינות מתפתחות. גם תוכניות אלו לא תמיד השפיעו על מהלך המגפה במדינות היעד, כפי שמוצג במספר דוגמאות כאן, וזאת בניגוד לרושם המתקבל לפיו תוכניות החיסונים מהווים את הפתרון למחלות הזיהומיות ולכן יש להרחיבן.

שיעור התמותה ירד באופן משמעותי לפני החיסונים