מאת טטיאנה אובוקאניץ' (ד"ר לאימונולוגיה מאוניברסיטת רוקפלר, ניו יורק, ניו יורק), מחברת הספר "אשליית החיסונים", תורגם לעברית, בהוצאת "תדרים מרפאים".
מקור: http://www.greenmedinfo.com/blog/herd-immunity-myth-or-reality
למרות שהתפרצויות אנדמיות של מחלות ילדות שכיחות, כגון חצבת, נעלמו באזורים מסוימים לאחר מאמצים ממושכים לחיסון המוני, עדיין מזכירים לנו כל הזמן כי הקטנת הכיסוי החיסוני של ילדים בקהילה, מהווה סיכון להתפרצות חוזרת של המחלה, אשר עשויה להיות בעלת השלכות קשות לתינוקות ולאנשים בעלי מערכת חיסונית מאותגרת. אנחנו גם שוכנענו כי יישום קפדני של החיסונים ימנע התפרצות ויגן על תינוקות מנועי חיסון, באמצעות אפקט חסינות העדר.
אין ספק שהתפרצות מחלה יכולה להתרחש בקהילה שאינה מחוסנת, אם נגיף מגיע לשם. השאלה האמתית היא, באיזו מידה היענות גבוהה לחיסון יכולה להבטיח חסינות עדר, ולהגן על התושבים מפני התפרצות?
חסינות עדר, עיקרון מפתח
חסינות עדר אינה רעיון חיסוני, אלא מבנה אפידמיולוגי, אשר באופן תיאורטי חוזה שליטה מוצלחת במחלה, כאשר אחוז מסוים, מחושב מראש, של אנשים באוכלוסייה, הנו חסין מפני המחלה. מאמר מלומד על חסינות העדר מציין:
יחד עם צמיחת העניין בחסינות העדר, שגשג גם ריבוי דעות לגבי מה זה אומר, או אפילו האם זה קיים כלל. כמה מחברים כתבו על הנתונים בנוגע לחצבת, אשר "אתגרו" את עיקרון חסינות עדר, ואחרים מצטטים הערכות מסתעפות (בין 70-95 אחוזים) על סף חסינות העדר הנדרש למיגור חצבת[1]Fine PEM, "Herd immunity: history, theory, practice," Epid Rev 15, 265-302 (1993).
חסינות העדר נחשבה כמסייעת במיגור מחלות מהיר. בהסתמך על עבודתו הקפדנית של ד"ר א. ו. הדריך, שתיעד שיעור התקפי חצבת שנתיים ביחס לשיעורם של אנשים מחוסנים באופן טבעי בשלושת העשורים הראשונים של המאה העשרים, השירות לבריאות הציבור בארה"ב הודיע בביטחון ב-1967 על כוונתו לחסל במהירות את מחלת החצבת בארה"ב במהלך החורף, על ידי חיסונם של מספר מספק של ילדים למרות רגישותם [2]Sencer DJ, Dull HB, Langmuir AD, "Epidemiologic basis for eradication of measles in 1967," Public Health Rep 82, 253-256 (1967. החיסון ההמוני יושם, אבל אפקט חסינות העדר הצפוי לא התממש ומגיפות חצבת לא חדלו להתקיים ב-1967.
בתפישה של חסינות העדר נעשה שימוש כדי להצדיק את הרעיון של חיסון ילדים נגד מחלה קלה, שאינם נהנים באופן אישי מהחיסון, וזאת כדי להגן על מגזר פגיע אבל מנוע-חיסון ומכלל האוכלוסייה. לדוגמא, האדמת אינה מסוכנת לילדים. עם זאת, לנשים בהריון שלא התחסנו לאדמת לפני ההיריון, מחלת האדמת מהווה סכנה לעובר בשליש הראשון להריון, בשל הגדלת הסיכון להתפתחות מומים בעובר (אדמת מולדת). ברור שמחיסון עם נגיף חי מוחלש, דוגמת חיסון האדמת, יש להימנע במהלך הריון.
יתכן כי מתוך כוונה טובה, לשים קץ באופן מיידי לכל סיכון של אדמת מולדת בקהילתם, ילדי בתי הספר היסודיים בקספר, ויומינג, חוסנו באופן המוני נגד אדמת ב-1970. באופן אירוני, תשעה חודשים אחרי מבצע חיסון מקומי זה, התפרצות של אדמת פגעה בקספר. אפקט חסינות העדר לא התממש וההתפרצות כללה למעלה מאלף מקרים והגיעה לכמה נשים הרות. מחבריו הנבוכים של המחקר מתארים התפרצות זו בכותבם:
הרעיון שקבוצה מחוסנת היטב של ילדים טרום גיל התבגרות, תהיה מסוגלת למנוע את התפשטות האדמת בשאר הקהילה, הוכח על ידי מגיפה זו, כלא תקף באופן גורף [3]Klock LE, Rachelefsky GS, "Failure of rubella herd immunity during an epidemic," N Engl J Med 288, 69-72 (1973).
לאמונה בחסינות העדר, ללא ספק הייתה השפעה על חקיקה הקשורה לחיסון במדינות רבות בארה"ב ובמדינות אחרות. רעיון זה משמש כקלף מנצח על מנת להצדיק ולחייב בצעדים משפטיים במטרה להגדיל את ההיענות לחיסונים. הנחה מובלעת היא, שפטורי חיסון ליברליים, איכשהו מסכנים את חסינות העדר היקרה הזאת, שרשויות בריאות הציבור שואפות להקים ולקיים באמצעות חיסון.
חסינות עדר, קונספט פגום
למרות שהראיות לחסינות עדר מבוססת-חיסון עדיין לא התממשו, יש שפע של ראיות סותרות. פרסום אחד בלבד, של פולנד ויעקובסון (1994) מדווח על 18 התפרצויות חצבת שונות ברחבי צפון אמריקה, שהתרחשו בבתי ספר בעלי כיסוי מאוד גבוה של חיסון לחצבת (71% ל99.8%). בהתפרצויות אלה, שיעור הילדים המחוסנים היה 30% עד 100% מכלל מקרי החצבת. התפרצויות דומות רבות נוספות, שהתרחשו לאחר 1994, ניתן למצוא על ידי חיפוש בספרות אפידמיולוגית.
לפני שנות ה-90 של המאה ה-20, מנה אחת בלבד של חיסון נגד חצבת הייתה רשומה בלוח החיסונים של ילדי צפון אמריקה. תופעה מתמשכת של התפרצויות חצבת בקהילות מחוסנות היטב, גרמה לממסד הרפואי להצביע על מה שלדעתם הייתה אסטרטגיית חיסון כושלת של מנת חיסון אחת. המנה השנייה של חיסון החצבת-חזרת-אדמת הוצגה בארצות הברית ובקנדה בשנות ה-90 ובעקבותיה חוסל נגיף החצבת האנדמי מצפון אמריקה עד 2002.
ב-2011 התפרצות חצבת מיובאת – והגדולה ביותר בעידן שלאחר המיגור – פגעה בקהילה בקוויבק, קנדה, עם 95-97% היענות לחיסון נגד חצבת, בעידן של חיסון כפול נגד חצבת. אם חיסון כפול אינו מספיק כדי לתקן כשלי חיסון, לכאורה, אלה ולהבטיח את חסינות העדר החמקמקה, האם היה עלינו לצפות אז לאסטרטגיית חיסון MMR משולשת ( או אולי מרובעת) כדי לראות איך זה עשוי לעבוד ביחס לחסינות עדר? או האם במקום זאת אנחנו צריכים לבחון מחדש את מושג חסינות העדר עצמו?
רעיון חסינות העדר מבוסס על הנחה שגויה, כי חיסון מעורר באדם מצב שווה ערך לחיסוניות טבעית (עמידות לכל החיים לזיהום נגיפי). כמו עם כל תיאוריה מסוג "מכניסים זבל – יוצא זבל", הציפיות מתיאוריית חסינות העדר נדונו מראש לכישלון בעולם האמיתי.
במחקר של אוקסנביין (2000) נערך ניסוי בעכברים, שבו השוו את ההשפעה של הזרקה לעכברים של שני תכשירים של נגיף סטומטיטיס שלפוחי (VSV). הם חיסנו עכברים עם VSV ללא שינוי (נגיף חי) או עם VSV מואר באור אולטרה סגול – שאינו מסוגל לשכפול (נגיף מומת). לאחר מכן הם בדקו את יכולת הדם, משתי קבוצות של בעלי חיים שחוסנו, לנטרל VSV חי במשך 300 הימים שלאחר החיסון.
הזרקת התכשיר מהנגיף החי, הפכה את הדם לבעל יכולת נטרול ארוכת טווח של הנגיף בעכברים, אשר נמשכה כל תקופת המחקר (300 ימים). לעומת זאת, הזרקת התכשיר בעל הנגיף המומת הפיקה רמות נמוכות בהרבה של נוגדנים בדם, המנטרלים את הנגיף מלכתחילה. רמת הנוגדנים בדם, המנטרלים את הנגיף, הגיעה לשיאה ב-20 הימים שלאחר החיסון ומיד לאחר מכן החלה לדעוך במהירות. היא ירדה מתחת לרמת הזיהוי בבדיקת הנטרול, עד סוף תקופת המחקר (300 ימים). מסקנת הניסוי הזה הייתה, שהליך שמחליש או מנטרל את הנגיף, גם מפחית את יכולתו לגרום לרמת נוגדנים בדם, אשר מנטרלת נגיפים לאורך זמן, בחיסונים של בעלי חיים.
חיסונים נגד מחלות ילדות נגיפיות, נעשים באופן דומה, ראשית, על ידי בידוד הנגיף מאדם חולה, ולאחר מכן הפיכתו באופן מלאכותי למוחלש או מומת לצורך עשיית חיסון. דילול או המתה של נגיף פראי, כדי להפכו לנגיף מזן חיסון, נעשים על מנת להקטין את הסיכוי כי יגרום לתסמיני מחלה או סיבוכיה, אם כי גם זה קורה ממילא, בחלק מן המקרים. תהליך דילול, תוך הפיכת נגיף החיסון ל"בטוח יותר" מהנגיף הפראי המקורי, בכל הנוגע לתסמיני המחלה, גם מגביל את עמידותה של הגנת החיסון. למעשה, כל החיסונים הם בהכרח, מיקרואורגניזמים מוחלשים או מומתים, או חלקיהם המבודדים, מעורבבים עם אדג'ובנטים; ולכן, ההשפעה המגנה של כל חיסון, סופה שתדעך, במוקדם או במאוחר.
סף ההגנה של רמת נוגדנים בדם, המנטרלת את נגיף החצבת בבני האדם, ידוע [4]Chen RT, et al., "Measles antibody: reevaluation of protective titers," J Infect Dis 162, 1036-1042 (1990). ידוע גם משך הזמן לאחר חיסון MMR כאשר רמת נוגדנים בדם המנטרלת את נגיף החצבת, יורדת מתחת לרמת ההגנה בחלק מן האוכלוסייה [5]LeBaron CW, et al., "Persistence of measles antibodies after 2 doses of measles vaccine in a post-elimination environment," Arch Pediatr Adolesc Med 161, 294-301 (2007).
מחקר החצבת של אוניברסיטת בוסטון
ב-1990, נערכה התרמת דם בקרב הסטודנטים מאוניברסיטת בוסטון חודש לפני שבקמפוס פגעה התפרצות חצבת. בשל נסיבות טבעיות אלה, חוקרים קיבלו גישה לדגימות של תלמידים רבים, גם אלו שחלו בחצבת וגם אלו שניצלו מהמחלה, במהלך ההתפרצות. רמות הנוגדנים בדם, המנטרלות את נגיף החצבת, נמדדו כראוי על ידי טכניקת נטרול להפחתת הפלאק(PRN) חודש לפני וחודשיים אחרי החשיפה. רמות הנוגדנים כפי שנמדדו לפני החשיפה לנגיף החצבת, נקשרו עם מידה מסוימת של הגנה מחצבת: (1) אין זיהוי של זיהום או מחלה; (2) זיהום חצבת שאושר מבחינה סרולוגית עם מהלך קליני שונה של מחלה; או (3) חצבת מלאה. אגב, שמונה מתוך תשעה תלמידים שבסופו של דבר חלו בחצבת, חוסנו נגד חצבת בילדותם.
תוצאות המחקר על התפרצות החצבת באוניברסיטת בוסטון על ידי חן ושות' (1990) היו כדלהלן:
- בכל הסטודנטים שחוסנו בעבר ושחוו חצבת מלאה, רמות נוגדנים כפי שנמדדו לפני החשיפה לנגיף החצבת היו מתחת ל 120;
- 70% מהסטודנטים שרמות הנוגדנים בדמם כפי שנמדדו לפני החשיפה לנגיף החצבת, היו בין 120 ו 1052, בסופו של דבר לקו במחלת החצבת, דבר אשר אושר בבדיקה סרולוגית, אבל מאחר שתסמיני המחלה שלהם השתנו ולא תאמו את הגדרת המקרה של חצבת קלינית, הם סווגו כלא-מקרים במהלך ההתפרצות ; ובנוסף,
- תלמידים שרמות הנוגדנים שנמדדו בדמם לפני החשיפה לנגיף החצבת, היו מעל 1052, היו לרוב מוגנים גם מהמחלה הקלינית הטיפוסית וגם ממחלת החצבת.
במהלך ההתפרצות, נמדדה אצל סטודנטים רבים רמת נוגדנים כפי שנמדדה לפני החשיפה לנגיף החצבת, בין 120 ו-1052, ואלו שסווגו באופן רשמי כלא -מקרים, למרות הכל חוו את רוב תסמיני המחלה, כולל שיעול, רתיעה מאור, כאב ראש וחום. אותם "לא-מקרים" חוו חשיפה גבוהה מאוחרת לנוגדנים של החצבת, בדיוק כמו מקרי המחלה, מה שמרמז שהם היו מסוגלים לשכפל את הנגיף בזמן מחלתם ואולי גם להעביר אותו.
תצפיות לאחר חיסון חצבת
מחקר של לברון ושות' (2007), נערך על מנת לקבוע את פרק הזמן בו הנוגדנים בדם מנטרלים את נגיף החצבת לאחר קבלת זריקת MMR השנייה. המחקר הקיף כמה מאות ילדים לבנים, בריאים, מאזורים כפריים בארה"ב, שבהם לא היו התפרצויות חצבת בתקופת המחקר. כרבע מהילדים הללו יצרו רמות גבוהות, באופן יחסי, של נוגדנים בתגובה לחיסון, אם כי לא גבוהות כמו רמות נוגדנים שהיו מתפתחות לאחר זיהום טבעי.
השאר הגיבו במתינות וחלקם באופן מאוד נמוך. רמות הנוגדנים בכל הילדים, ללא קשר להיותן גבוהות, בינוניות או נמוכות, הגיעו לשיא בחודש שלאחר זריקת הדחף MMR, ולאחר מכן, במשך שישה חודשים, ירדו לרמות שקדמו לזריקת הדחף והמשיכו לרדת בהדרגה במשך 5-10 שנות התצפית הבאות.
במחקר האמור, רק הרבע העליון של הילדים (המכונים מגיבים גבוהים) היו מסוגלים לשמור על רמות הנוגדנים כפי שנמדדו לפני החשיפה לנגיף החצבת, בעודף של 1,000 יחידות, ב-10 שנים הבאות, בעקבות קבלת מנת חיסון שניה של MMR, שניתנה בגיל חמש. ילדים אלה אפוא, צפויים להיות מוגנים מפני מחלת החצבת עד גיל ההתבגרות.
אצל בעלי התגובה הפחות יעילה לחיסון (5% תחתונים) היו רמות הנוגדנים, כפי שנמדדו לפני החשיפה לנגיף, נמוכות מ-120 יחידות במשך 5-10 השנים שלאחר קבלת מנת חיסון שניה של MMR. אחוז זה של ילדים מחוסנים צפוי לחלות בחצבת, המזוהה מבחינה קלינית עם חשיפה, כאשר הם יתבגרו מעט. זו הסיבה מדוע אנשים שחוסנו (ואפילו חוסנו פעמיים) יופיעו כמקרי מחלה, במספרים שווים או אף עולים על מקרים שלא חוסנו, בקהילות עם כיסוי חיסוני גבוה מאוד (> 95%). אובדן מהיר של הגנת חיסון בבעלי תגובה נמוכה, הוא הסיבה לפרדוקס של מחלה ש"נמנעת על ידי חיסון" ושהופכת למחלת המחוסנים, בקהילות בעלות רמת חיסון גבוהה. מקרי מחלה כאלה (והתפרצויות המונעות על ידם) אינם תוצאה של כשלי חיסון אקראיים, הם כישלונות חיסון צפויים מראש.
עבור רוב הילדים, רמות הנוגדנים כפי שנמדדו לפני החשיפה לנגיף החצבת, יורדות בין 120 ל-1000 עד שהם מגיעים לגיל ההתבגרות. יחידים אלה יכולים להיפגע מזיהום עם החשיפה ועשויים להיות מדבקים במהלך התפרצות, למרות שהם, כמובן, עשויים לחוות באופן שונה את החצבת ולכן לא להיות מתויגים כמקרי חצבת לעניין הדיווח.
היענות גבוהה לחיסון אינה ערובה
מקרי חצבת שיובאו לצפון אמריקה לאחר מיגור הנגיף האנדמי בתחילת שנות ה-2000 הסתיימו, בדרך-כלל, בהתפרצויות קטנות או בהתפרצויות לא ממושכות בעשור האחרון, בין השאר, בשל ערנות רשויות בריאות הציבור ביישום הסגרים. עם זאת, התפרצות החצבת המיובאת ב-2011 בקוויבק, קנדה, שמתוארת בדה סרסט אל. (2013), נראתה שונה באופן מאיים. צעדי הסגר נוקשים לא יושמו, אולי בגלל ההנחה שהאזור היה מוגן בחסינות העדר, בשל היענות אחידה וגבוהה במיוחד לחיסון החצבת (95-97%). ההשלכות של הסתמכות על חסינות עדר שאינה קיימת, בניגוד לסגר, לצורך בלימת התפרצות מחלה מיובאת, היו מאוד ברורות.
ההתפרצות, שיובאה על ידי מורה בתיכון במהלך נסיעת חופשת האביב לחו"ל (הוא עצמו חוסן לחצבת בילדותו), התפשטה במהירות ממקרה המפתח הזה, עירבה יותר מ -600 בני אדם ונמשכה כחצי שנה. כמעט 50% ממקרי החצבת היו אנשים שחוסנו פעמיים. כפי שניתן היה לחזות, מטבע דעיכתה של ההגנה מבוססת החיסון, תרומתם של ילדים שחוסנו פעמיים למקרי מחלה עולה עם הגיל. מקרים של חיסון כפול היוו רק 4.1% מקבוצת הגיל 5-9, אך 18% מקבוצת הגיל 10-14, ו-22% מקבוצת הגיל 15-19. לרוע המזל, המחקר לא העריך כמה אנשים שחוסנו בעבר, לקו, בסופו של דבר, במחלת החצבת עם מהלך שונה של המחלה ולכן לא נספרו כמקרי מחלה לצורך הדיווח, אך עדיין הפיצו את הווירוס בתוך הקהילה.
הממסד הרפואי מניח שילדים מחוסנים, אם הם עצמם נדבקים בנגיף או אפילו מפתחים מחלה על כל סממניה (שנקראת פריצת דרך), לא יכולים להעביר אותה לאחרים. יש המצטטים מאמר שפורסם בכתב העת היוקרתי של איגוד הרפואה האמריקאי (JAMA), כנותנים ראיה להנחה זו. אכן, כותרת המאמר אומרת "כישלון של ילדים מחוסנים להעביר חצבת"[6] Brandling-Bennet AD, Landrigan PJ, Baker EL, "Failure of vaccinated children to transmit measles," JAMA 224, 616-618 (1973) . עם זאת, בחינה מדוקדקת של תכנון המחקר מגלה כי הכותרת לא מתייחסת כראוי לשאלה בה התיימרה לטפל: האם ילדים שחוסנו ונדבקו במהלך התפרצות, יכולים או לא יכולים להעביר את הנגיף.
תוצאות המחקר מראות בבירור כי במהלך התפרצות של חצבת בקהילה באייווה בשנות ה-70, שבה היו מעורבים גם ילדים שחוסנו וגם שלא חוסנו, ילדים מחוסנים שלא חלו לא יכלו להעביר חצבת לאחיהם הפעוטות, שרבים מהם אולי חוסנו לאחרונה בעצמם ולכן לא היו חשופים לחצבת בכל מקרה, במהלך התפרצות מסוימת זו. מצב החיסון של אחים צעירים אלה לא נקבע (או נחשף) על ידי המחקר. למרבה הפלא, המחקר מראה כי ילדים שלא חוסנו ולא חלו, גם הם "נכשלו" בהעברת החצבת (שהם כמובן לא לקו בה במהלך התפרצות מסוימת זו) לאחיהם בני הגיל הרך, שמצבם החיסוני לא ידוע. אם זה אומר לנו משהו על כישלון הילדים המחוסנים להעברת הנגיף, אז הכישלון הזה לא קשור למצב החיסון שלהם. אבל האם מקומו של מאמר, שכותרתו השערורייתית כישלון של ילדים מחוסנים להעביר חצבת, ב-JAMA?
המטרה האמתית
בואו ניזכר כי מטרתה של יצירת חסינות עדר באמצעות רמה גבוהה של ציות לחיסון, היא המסוגלות להפסיק מיד כל התפרצות של מחלת ילדות שפירה, כך שאוכלוסייה פגיעה אבל מנועת חיסון (כלומר, תינוקות או אנשים הנוטלים תרופות מדכאות חיסונית) יכולה להימנע מהידבקות במחלה שהיא מסוכנת רק בשל גילה או מצבה הבריאותי. כדי למנוע התפרצות, על 70-95% מכלל האוכלוסייה, על פי הערכות תיאורטיות מאוד רחבות, להיות באמת מחוסנים – כלומר, עמידים לזיהום ויראלי, ולא רק מוגנים מפני פיתוח מגוון מלא של סימפטומים התואמים את ההגדרה הקלינית המקובלת של המחלה. עם זאת, גם היענות של 100% לחיסון, יכולה, במקרה הטוב, להפוך רק רבע מהאוכלוסייה לעמיד לזיהום במשך יותר מעשר שנים. זה מבהיר כי חסינות עדר יציבה, לא ניתן להשיג באמצעות חיסוני ילדות בטווח הארוך, ללא קשר לרמת הציות לחיסון.
וריאציות נורמליות במאגר הגנטי (כלומר, פרופיל אישי, חיסוני-גנטי) משפיעות על מידת היעילות בה אנטיגנים מעובדים ומובאים למפגש עם המערכת החיסונית לצורך ייצור נוגדנים. זו עשויה להיות אחת הסיבות לכך שרק חלק קטן מהילדים יכול להגיב טוב לחיסון (כלומר, יכול ליצור ולתחזק רמות נוגדנים גבוהות מספיק במשך שנים רבות) בניגוד לילדים אחרים, הנראים בריאים. האם חיסון מחדש של אלה שהגנטיקה החיסונית המולדת שלהם לא מייצרת רמות נוגדנים גבוהות בתגובה לחיסון החצבת, יכול לתקן את רמת ההיענות הנמוכה, הטבעית שלהם לחיסון? המחקר שמעיד על חוסר התוחלת של מאמץ כזה, לוקט
מתצפיות שסוכמו על ידי ד"ר גרגורי פולנד
במחקרים של חצבת, נוגדני חצבת לאחר חיסון ב'טווח הנמוך החיובי' לא הגנו מפני חצבת קלינית כאשר נבדקים נחשפו לנגיף החצבת הפראי, בעוד שרמות גבוהות, כן הגנו. יתר על כן, מחוסנים שאינם מגיבים למנה אחת של חיסון נגד חצבת, שהגיבו לנוגדנים רק לאחר חיסון שני, עדיין היו בעלי סיכוי גבוה פי שש מאשר המגיבים למנה אחת של חיסון נגד חצבת, לפתח חצבת בחשיפה לנגיף פראי. אחרים בדקו 'מגיבים גרועים', שחוסנו בשנית ופיתחו תגובות נוגדנים דלות או ברמות נמוכות, רק כדי לאבד את הנוגדנים הניתנים לזיהוי ולפתח חצבת עם היחשפות 2-5 שנים מאוחר יותר[7]Poland GA, "Variability in immune response to pathogens: using measles vaccine to probe immunogenetic determinants of response," Am J Hum Genet 62, 215-220 (1998).
התשובה ברורה: מגיבים גרועים יישארו מגיבים גרועים לחיסון נוסף ואינם יכולים לתרום לחסינות העדר מפני מחלות ויראליות בטווח הארוך. אז מדוע הממסד הרפואי עומד על כך שחסינות עדר מבוססת -חיסון אפשרית רק אם ייושמו אמצעי חיסון מחמירים או תכופים יותר? למה, למען רעיון בלתי ניתן להשגה, ייטפלו ויטרידו רופאי הילדים ואנשי בריאות הציבור הללו משפחות שבוחרות להגן על ילדיהן מפני פגיעות חיסון פוטנציאליות, או המנסות להבטיח את בריאות ילדיהן באמצעות אסטרטגיות חיסון עצמאיות- טבעיות?
סיכון הציבור – גול עצמי
האמונה הביו-רפואית, כי ילד פטור-חיסון מסכן את החברה בכך שאינו תורם לחסינות העדר היא מגוחכת, כי חיסון כל הילדים על פי לוח החיסונים הנדרש לא יכול לשמור על חסינות העדר הרצויה, בכל מקרה. הגיע הזמן לחדול מהעמדה הקנאית נגד אלה המבקשים פטור מחיסון לילדיהם. במקום זה, עלינו להפנות את תשומת לבנו לתוצאת מסעות הפרסום לקידום חיסון-המונים שלפנינו.
כפי שכבר הסברתי במקום אחר, חיסון המוני של ילדים בתחילה משיג תוצאות מהירות בהכחדת המחלה, באמצעות מיגור נגיפי, רק משום שהוא רוכב על גבם של רוב המבוגרים, אשר מחוסנים באופן קבוע ושרכשו את החסינות האמיתית שלהם באורח טבעי, בתקופת טרום החיסון[8]Obukhanych T, "Vaccine Illusion," תורגם לעברית: "אשליית החיסון", בהוצאת תדרים מרפאים. עם זאת, הבעיה היא כי חלקם בחברה של בוגרים צעירים שחוסנו, אך שלמעשה אינם מחוסנים, הולך וגדל, בעוד שחלקה של האוכלוסייה המבוגרת והמחוסנת באופן טבעי, הולך ויורד בשל הזיקנה. לכן, לאורך זמן, חיסון המוני גורם לנו לאבד ולא להשיג חסינות המצטברת באוכלוסייה הבוגרת. בשלב זה המאבק לשלוט בהתפרצויות מיובאות הולך להפוך לקרב קשה, ללא קשר להיענות לחיסון, עם ניסיון קוויבק משנת 2011 שהיה לסנונית הראשונה של התפרצויות עתידיות כאלה.
חיסון המוני בסופו של דבר מפסיק התפרצויות של מחלה אנדמית, על ידי שבירת המעגל הנגיפי בקהילה, במקום להביא למצב של חסינות קבועה במחוסנים. עם זאת, מחלות ויראליות, אם כי שכיחותן הופחתה במדינות רבות, לא מוגרו באופן מלא מכל חלקי העולם. חיסול אזורי-ספציפי של חשיפה נגיפית באמצעות חיסון המוני, בזמן שבו הנגיף מוסיף להיות קיים ברחבי העולם, רחוק מלהיות חדשות טובות. חיסון ילדות המוני ממושך, הוא אמצעי לשליטה במחלה, שעם הזמן הופך את כל האוכלוסייה הבוגרת שלנו (אבל חשוב יותר, אוכלוסיית הגיל הרך) ליותר ויותר חסרי הגנה נגד הנגיף המוכחד באופן חלקי, שיכול להיות בקלות מיובא מחדש. מדוע, אם כך, אנחנו בוחרים להשקיע כל כך הרבה מאמץ לתוך מיזם בריאותי ציבורי שהוא גול עצמי?
שני אפידמיולוגים, שזיהו את הבעיה הפוטנציאלית של הגנה מבוססת חיסון פגומה זו וכללו פרמטר זה למודל חסינות העדר שלהם, צופים
עבור מחלות מידבקות, בהן חיסון יכול להציע הגנה לכל החיים, מגוון רחב של דגמים פשוטים יכול לשמש כדי להסביר את תועלת החיסון, כאמצעי שליטה. עם זאת, במחלות רבות, החסינות דועכת עם הזמן …. כאן אנו מראים כיצד יכול חיסון להיות בעל מגוון רחב של השלכות בלתי צפויות. אנו צופים כי, לאחר תקופה ארוכה ללא מחלה, המפגש עם זיהום, יוביל למגיפות גדולות בהרבה ממה שנחזה על ידי מודלים סטנדרטיים. לתוצאות אלה יש השלכות ברורות לגבי הצלחה לטווח הארוך של כל מסע-חיסון ומדגישות את הצורך בהבנה עמוקה של המנגנונים החיסוניים, של חסינות וחיסון[9]Heffernan JM, Keeling MJ, "Implication of vaccination and waning immunity," Proc R. Soc. B 276, 2071-2080 (2009).
הממסד הרפואי הבין הכל הפוך: לא הילדים פטורי החיסון הם אלו אשר מסכנים את כולנו, אלא השפעותיהם של מסעי חיסון המוניים, ממושכים, שגרמו לכך. מתי הממסד הרפואי (והתקשורת) יחלו לשים לב להשלכות ארוכות הטווח של אמצעים לחיסון המוני, במקום להאשים בחיפזון ולא בצדק, על כל התפרצות, את הלא-מתחסנים?
מקורות מידע