בפסק דין תקדימי והיסטורי, פסק בית המשפט לפיצוי נפגעי חיסונים בארה"ב פיצויים להורי ג'.ב., לאחר שקבע שהחיסונים אותם קיבל, היוו גורם משמעותי בגרימת מותו
לאחר ששקלתי בזהירות את הראיות והעדויות שהובאו בפני במקרה זה, ובהתאם לחוק המקובל, הח"מ מוצא שהתובעים עמדו בנטל ההוכחה. התובעים הציגו עדויות בעלות משקל מכריע לפיהן החיסונים אותם קיבל ג'.ב. ביום 2 בספטמבר, 2011, גרמו למעשה, או תרמו באופן משמעותי למותו מ "תסמונת המוות בעריסה". זאת ועוד, המשיבה [המדינה] נכשלה בהצגת ראיות בעלות משקל התומכות בגורם אחר, שאינו החיסונים, האחראי למותו. בהתאם לכך, התובעים זכאים לפיצויים
מתוך פסק הדין
ג'.ב. קיבל את החיסונים הבאים בשני לספטמבר, 2011: דיפתריה-טטנוס-שעלת (DTaP), פוליו מומת (IPV), דלקת קרום המוח (HiB), זיהומים פנוימוקוקים (PCV) והחיסון נגד נגיף הרוטה. למחרת, ב- 3 בספטמבר, 2011, נקבע מותו. פסק הדין ניתן ביום 10 ביולי, 2017.
פסק הדין המפורט מתאר את השתלשלות האירועים שהביאו למותו של ג'.ב., את עדויות המומחים ואת הראיות המדעיות והרפואיות שהוצגו בפני בית המשפט. בפסק הדין, מרחיב השופט, תומס גוואן, על אחת הטענות המרכזיות מצדם של התובעים, לפיה תגובה של דלקת "רגילה" וייצור ציטוקנים, כתגובה לחיסונים אותם קיבל, הביאה לתופעה מתועדת ומוכרת של דיכוי מערכות בגוף עד כדי חוסר יכולת לעבד פחמן דו-חמצני, מה שהביא לבסוף למותו של ג'.ב.
תופעה זו מתועדת בספרות הרפואית ונמצאת בכ- 50% ממקרי המוות בעריסה. במילים אחרות, עולה מפסק הדין שהספרות הרפואית מכירה בתהליך לפיו תגובה דלקתית מתונה האופיינית לחיסונים, עלולה, במקרים נדירים, לגרור תגובת שרשרת המסתיימת במוות, מה שמוגדר היום כ- "מוות בעריסה".
SIDS_Boatmon_Causal_Death