דנה, אמא של איליי, מספרת על חיסון הפוליו החי-מוחלש אשר שיתק את בנה, על התעלמות המערכת והסתרת מידע חיוני לקבלת החלטה מושכלת על מתן החיסון.
מרגישה שהגיע תורי לשתף את הסיפור שלי. עבר מספיק זמן שאוכל לספר בלי לבכות, למרות שהדמעות זולגות, גם מעצב, גם מכעס וגם מאכזבה גדולה, קודם מעצמי ואחר כך ממשרד הבריאות ששיקר לי, התעלם ממני, הסיר כל אחריות על הילד שלי ובעיקר לא נתן את כל האמת על חיסונים מבעוד מועד.
איליי נולד ילד מקסים ובריא, חוסן בכל החיסונים לפי התוכנית, כמו אחיו. יונק מלא והמשיך לינוק עד גיל שנתיים וחצי. כשהיה בן 11 חודשים התחילו הפרסומות לחיסון פוליו חי מוחלש. אפילו לא בדקתי. אפילו לא קראתי. לא נכנסתי לאינטרנט, לא שאלתי אף אחד. כל כך האמנתי שלא יפגעו באוצר הקטן שלי והלכתי ביום חם בחודש אוגוסט לחסן אותו…. ארור היום הזה…
אחרי ארבעה שבועות איליי עם חום 40 מעלות, יורד רק בהפוגות של נורופן. אני הולכת יום יום לרופא, בכלל לא מקשרת לחיסון כי עבר זמן, והוא אומר: ויראלי. ושוב ויראלי. הילד גמור, סמרטוט, בקושי אוכל או מחייך והרופא אומר: ויראלי. הוא כותב ברישום שהילד אחרי חיסון אבל גם אז אני לא עושה את הקישור.
אחרי 8 ימים רצופים של חום, איליי משתתק בכל פלג גוף שמאל. לא מזיז יד או רגל, חצי פנים נפולות. מילד שכבר הלך בכל הבית איליי לא מצליח אפילו לזחול. משותק.
רצה ליוספטל, מתחילים בדיקות CT, דיקור מותני, מוציאים דם ומטיסים אותנו באמבולנס לסורוקה. שם הרופא לוקח אותנו לחדר צדדי ומספר כי לאיליי יש Adem. זוהי מחלה אוטואימונית הפוגעת בחומר הלבן של המוח, לרוב נגרמת ממחלה ויראלית. כך אמר הרופא אך שכח לציין שהמחלה יכולה להיגרם מחיסון ואף מופיעה בתופעות הלוואי של החיסון הארור…
אני מספרת ולא מעכלת. החיים מתחלקים לפני מה שקרה לאיליי ואחרי מה שקרה לו. מתוק שלי איזה ילד גיבור. אושפזנו לחודש, מחובר לאינפוזיות, מקבל סטרואידים במשך חמישה ימים, שלא עזרו, מקבל פלזמה כדוריות דם במשך שבוע, וכלום לא עוזר. הילד שלי משותק ועכשיו אני גם מבינה שאני גרמתי לו לזה. אני. למה לא בדקתי?!
אחרי חודש מועברים לשיקום בתל השומר. אני לא מוותרת, יוצרת קשר עם מעריב וידיעות, מתראיינת ליעל דן ברדיו, בעלי מופיע אצל עודד בן עמי, אני מופיעה אצל אורלי וגיא. החיים הופכים לסרט נע. אני נושמת כי זה באוטומט, מבפנים משהו מת.
בעזרת מנהלי קבוצת "חיסונים – בחירה מושכלת" המדהימים אני נחשפת לאט לאט לעולם המורכב והמרושע הזה שבנוי על אינטרסים וכסף. על חשבון הבן שלי. ארבעה חודשים היינו שם, עוברים שיקום אינטנסיבי, אך ללא הועיל. העברתי את הגדול לביה"ס במרכז והוא גר עם אחותי, אני לא עוזבת את איליי. החיים ממשיכים. במחלקה אני פוגשת עוד אנשים עם לקויות לאחר חיסון.
בשלב זה, אני הולכת לד"ר אמיר אניספלד. הוא מסתכל על הילד, שואל מלא שאלות ושולח אותי לקחת טיפות מבית מרקחת בדרום תל אביב ומבטיח שתוך שבוע איליי יזיז את היד. אני לא מאמינה, בשלב הזה איבדתי אמונה בכל, וגם בעצמי. אך הוא אמר – וקיים. תוך שבוע איליי מזיז את היד. כל מחלקת פיזיותרפיה על הרגליים. אני ממשיכה עם הטיפות ואיליי עומד על שתי רגליים. לאט לאט חוזר התפקוד, לא באופן מלא אבל, יש אור בקצה המנהרה.
היום איליי בן שלוש וחצי, עדיין מטופל בפיזיותרפיה וריפוי בעיסוק, אבל כבר לא רואים עליו את אשר עבר. אף אחד לא התקשר ואמר לי: נכון את צודקת, אנחנו גרמנו לזה. אנחנו לא מסרנו לך את כל האמת מההתחלה. בכל ראיון בו הביאו את הצד השני הם חזרו ואמרו שזה לא מהחיסון.
אני כועסת בעיקר על עצמי, שלא בדקתי, שהייתי תמימה והאמנתי בגוף הגדול הזה שנקרא משרד הבריאות. היום יש לי עוד תינוקת קטנה אשר לא מחוסנת כלל. כשאני מביאה אותה לשקילה בטיפת חלב הן משפילות מבט. אפילו לא מעיזות לדבר איתי על חיסון עבורה.
קשה להעביר בכתב את התחושות הנוראיות וההרגשה שמשהו יושב לך על הלב, מועקה נוראית. למרות שהרוב מאחורינו זה לא באמת יכול להישכח. אני לא קוראת לאף אחד לא לחסן, ממש לא. אני קוראת לכם לפתוח ספרים, לקרוא מאמרים ולהבין טוב טוב מה אתם מכניסים לגוף של הילדים ומה ההשלכות ותופעות הלוואי של כל חיסון, ואז, ורק אז, תעשו שיקול. קשה אחר כך לסלוח לעצמך. קשה מאוד.
תודה לכל מי שקרא עד פה.