סיפורה של מיטל, יוני 2015 – פגיעה מחיסון שפעת

שפעת

מיטל מספרת על אבא, אשר נפגע קשה מחיסון שפעת.

אבא שלנו. אדם אנרגטי יותר מארבעת ילדיו יחד. אדריכל במקצועו, עצמאי, גם בעיסוקו וגם באורח חייו. אדם ספורטיבי, שמרבה בפעילות גופנית, שוחה מילדות באופן יומיומי, צרכן תרבות וחובב טיולי ארץ ישראל, מתנייד על אופניו בעודו שורק בשמחה בשביליי הקיבוץ בו נולד בשנת 1947 להוריו המייסדים.

בחודש אוקטובר 2014, בגיל 67, על פי המלצות משרד הבריאות ומרפאת הקיבוץ – ניגש אבי לעשות חיסון שפעת, זו שנה שלישית, כמומלץ לאנשים מגיל 65 ומעלה.

כשבוע וחצי לאחר שקיבל את החיסון התעורר לבוקר של יום עבודה רגיל, אך בשונה מהרגיל התעורר בתחושות של עקצוצים, כאבים וחולשה ברגליים ובידיים.

בהתחלה לא ייחס הרבה חשיבות לעניין, אך כשרצה לצאת מהבית, חש קושי ברכיבה על אופניו, בעלייה במדרגות, ותחושות לא מוכרות נוספות – לכן הגיע למרפאת הקיבוץ. הרופאה הייתה בחופש באותו יום, אך עם החמרת התחושות, העקצוצים והכאב, החליט (בעצת האחות) לנסוע למיון בבית החולים הלל יפה כדי להיוועץ ברופא ולאבחן במה מדובר.
השעה הייתה שעת אחה”צ של יום רביעי ה-22.10.14, הנוירולוג במיון ביקש מאבי לנסות להתהלך על קצות האצבעות, ואחר כך על העקבים. כשהתברר שזה לא מצליח, המליץ הרופא להישאר את הלילה בביה”ח ולהמשיך בבדיקות נוספות בבוקר המחרת. חשד ל”תסמונת גיליאן ברה” (GBS).

בבוקר המחרת התברר החשד כמציאות. המציאות החדשה הייתה שונה ואיומה.
“תסמונת גיליאן-ברה היא מחלה אוטואימונית, המכונה גם “פגיעה רב-עצבית אידיופטית אקוטית”.

העצבים בגוף שלנו מוקפים בשכבת חומר מבודד הנקרא מיאלין. בגיליאן ברה נהרסת שכבת הבידוד ולכן ההולכה החשמלית בעצב נפגעת. נזק כזה לא מאפשר למערכת העצבים המרכזית (המוח), להעביר הוראות לשרירי הגוף, או לקבל ממנה שדרים מלאים. הפגיעה מתאפיינת בהתפתחות מהירה של חולשת שרירים המגיעה לידי שיתוק, תחילה בכפות הרגליים-ידיים ומתקדם כלפי מעלה. לעיתים מגיע השיתוק לשרירי הנשימה וזהו מצב מסכן חיים המצריך אשפוז ביחידה לטיפול נמרץ ותמיכה נשימתית באמצעות מכונת הנשמה”.

“לעיתים קרובות נלווים לחולשה כאבים נוירופטיים – תחושות חריגות של שריפה, כבדות, זרמי כאב פתאומיים, תחושות של צבת לוחצת באצבעות הרגליים, עקצוצים ודקירות. מרבית האנשים מחלימים מהמחלה, אך ההחלמה עשויה להמשך חודשים רבים ואנשים מסוימים עלולים לסבול מלקויות ארוכות-טווח בדרגות משתנות. פחות מ- 5 אחוזים מתים מהמחלה”.
“תסמונת גיליאן ברה יכולה להתפתח אצל כל אדם, בכל גיל, ללא תלות במין או ברקע אתני. הסיבה הרפואית להופעת המחלה אינה ידועה. מחקרים הראו קשר בין זיהום במעיים, או לאחר קבלת חיסון, כטריגרים להפעלה בלתי תקינה של מנגנון אוטואימוני בו מערכת החיסון תוקפת את המיאלין”.

השבוע הראשון במחלקה הנוירולוגית עבר על אבי בכאבי תופת של רצועת המותניים, גב וגפיים, כאשר מיום ליום שריריו הולכים ונחלשים עד כדי שיתוק מלא. כשהשיתוק “טיפס”עד כדי קשיים בנשימה, הורדם והועבר למחלקת טיפול נמרץ להנשמה.

שבועיים מורדם ומונשם במחלקת טיפול נמרץ הלל יפה, אחריהם עוד שבוע בהשגחה בטיפול נמרץ. משם חזרה למחלקה הנוירולוגית בהלל יפה, שם שוהה שבוע נוסף, ללא יכולת תזוזה, בהשגחה צמודה, מטושטש בעקבות חומרי ההרדמה.

עם סיום האשפוז בהלל יפה, הועבר לבית לוינשטיין לשיקום. ארבעה חודשים ושבוע של עבודה אינטנסיבית ומאומצת שמטרתה ללמד את שרירי הגוף הכל- מחדש. למעשה, כל תנועה של כל שריר בגוף, החל מתנועות של מוטוריקה עדינה (לאחוז כפית, בקבוק מים, ידית של דלת, לצחצח שיניים, להתגלח, להתלבש) וכלה במוטוריקה גסה (לקום, לעמוד, לשבת, לשכב, להתהפך במיטה, להתלבש, להרים רגל או יד, לזוז) כרוכה במאמץ אדיר ולימוד ביצוע התנועה מחדש, תוך חולשה איומה וכאבי תופת (שדורשים לרוב תרופות לשיכוך כאב).

אנשים לא יודעים מה זה גיליאן ברה. אנחנו לא הכרנו את המחלה הזאת. זה מסוג הדברים שעד שאתה לא נוכח ומתנסה בהם במציאות, אתה לא מעלה על דעתך שיש דבר כזה. גם כשקוראים את המידע, או לומדים עליו מתוך שיחות עם הצוות הרפואי – שום דבר לא יכול להכין בנאדם פעיל, אנרגטי, בעל אורח חיים עצמאי ואקטיבי למציאות פתאומית של שיתוק ותלות מלאה.

כשאדם הולך לקבל חיסון, והוא אדם בריא, מן הראוי שידע שיש דבר כזה, שתהיה לו האפשרות להחליט ולבחור בין הסיכוי לחלות בשפעת או הסיכוי להיות משותק, או אולי אף לא אחד מהם.

הסיכוי לחלות בגיליאן ברה על פי הסטטיסטיקות נמוך מהסיכוי להידבק בשפעת, אך כשאדם לפתע פתאום לא יכול להזיז שום חלק בגוף, כשהגוף לא נשמע לך, ומנסה לצלוח את היום תוך כדי כאבי תופת שמרגישים “כאילו צבת לוחצת לי את אצבעות הרגליים” או “זה כל כך כואב שהייתי מעדיף שיכרתו לי את הרגליים”… הסטטיסטיקות ברגעים כאלו ממש לא מעניינות אף אחד.

ב- 2.4.15 , ערב פסח, לאחר חמישה וחצי חודשים של אשפוז, שוחרר אבא מבית לוינשטיין.
עם החזרה הביתה, קיבל אבא קלנועית להתניידות בקיבוץ, ונעזר בהליכון על מנת לנוע ממקום למקום.

העבודה בדרך לשיקום מלא וחזרת הגוף לקדמותו עדיין רבה. זה ייקח זמן. מזל שזכינו באבא חזק ואופטימי, שאוהב להיות בתנועה ואוהב את עבודתו ועיסוקיו.
בעקבות הפגיעה המליצו לאבא הרופאים לא להתחסן מעתה ואילך. גם אנחנו, בני המשפחה, מכירים עכשיו מקרוב את המשמעות המלאה וההשלכות האפשריות של קבלת חיסון.

חשוב לנו לשתף מידע זה.

נושאים באתר