כאשר אני חושבת על חצבת תוך כדי כתיבת הבלוג הזה, אני חשה כמו סבתא נהדרת, שאני אכן כזו, עם כל ההורים הצעירים אשר יושבים למרגלותיי, לומדים על העולם כפי שהוא היה בעבר.
חצבת, מחלת ילדות כפי שכונתה בעבר, ובשל סיבה טובה. אנחנו חלינו בחצבת סביב גיל 5. אני זוכרת שהייתי בחדר עם וילונות מוסתים, יחד עם אחותי אשר גם היא חלתה. הרופא הגיע לראות אותנו ביום בו הורמו הווילונות ואני חזרתי לחיי הרגילים. אני לא זוכרת שום פרט נוראי בסיפור הזה.
בארה"ב ומסביב לעולם, משפחות היו עושות מסיבות הדבקה לחצבת על מנת שילדיהם יחלו במחלה. הקונצנזוס אז היה שחשוב לחלות בחצבת בגיל צעיר. ידענו שאם חלינו כבר, אז אנחנו מוגנים לכל החיים, לא היינו מודעים באותה תקופה, ליתרונות המדעיים הנוספים של תחלואה בחצבת.
חצבת הייתה מחלה קלה יחסית בתקופה שבה אני חליתי, בסביבות 1945. תמותה מחצבת הייתה אפסית. זה לא תמיד היה המצב, כאשר בשנת 1900 תמותה מחצבת הייתה גבוהה, כמו תמותה ממחלות זיהומיות אחרות. אז מה השתנה? מה הביא את התמותה ממחלת ילדים כזו לכמעט אפס מוחלט?
אלו לא היו החיסונים למרות שרוצים שתחשבו כך! הירידה בתמותה הייתה אפסית הרבה לפני כניסת החיסונים למשחק, ולמעשה, לא היה בהם צורך כלל. השיפור בתנאי המחייה, מים נקיים, מגורים פחות צפופים, מזון טרי יותר, הכרה בחשיבות שטיפת ידיים והיגיינה בסיסית, הפרדה של הביוב וכדומה, הם שגרמו לקסם הזה!
ד"ר קאס, יו"ר האגודה למחלות זיהומיות בארה"ב בשנת 1970, בנאומו לפני עמיתיו בנושא אמר: "הירידה בשיעורן של מחלות מסויימות, הינה במתאם עם השיפור בתנאים הסוציואקונומים ולמעשה מהווה את הדבר החשוב ביותר שקרה לאנושות ועדיין יש לנו רק מושג התחלתי כיצד זה קרה ובאיזה מנגנון השיפור בתנאים הסוציואקונומיים מפחית בצורה משמעותית כזו את שיעור המחלות".
הוא הציע כי מחקר נוסף יעשה בנושא בהמשך הדרך.
הוא הציג תרשימים המראים את הירידה העצומה בתמותה ממחלות זיהומיות כמו חצבת, שעלת, מחלת השנית וכדומה, לפני כניסת החיסונים יחד עם הירידה בתמותה ממחלות אשר כלל אין כנגדן חיסון.
מובא להלן הגרף על החצבת אשר מראה את הירידה תמותה ממחלת החצבת לפני כניסת החיסון.
אנחנו יודעים שחצבת הינה מחלה מאד מדבקת ולכן כ- 5 מיליון ילדים בארה"ב מדי שנה חלו בה, לפני הכנסת החיסון. באותה תקופה דווחו על 500 מקרי מוות שהם 1 לכל 10,000 מקרי חצבת ולא 1 מכל 1000 כפי שמפרסם ארגון הבריאות העולמי. היום עם השיפור בתנאים הסוציואקונומיים וההכרה בחשיבות ויטמין A כמפחית משמעותית את הסיבוכים של המחלה, המספרים האלו עוד יורדים בהרבה. למרות שלא נרשמה תמותה מחצבת בארה"ב כבר למעלה מעשור נרשמה תמותה מהחיסון לחצבת!
בואו ניסע בזמן לתקופה בה חלו בחצבת באופן טבעי, כאשר קו ההגנה הראשון היה באופן בו נדבקו בחצבת, דרך מערכת הנשימה כחלק ממערכת החיסון הגאונית שלנו אשר בנויה להילחם במחלות. ידענו שנחלה במחלה באזור גיל 5, ושנהיה במיטה לתקופה של כשבוע. לאחר ההחלמה נהיה מוגנים לכל החיים ללא צורך בהזרקת רעלים לגופינו, לא שמענו ממיליוני אימהות בכל העולם על הפחד שתינוקותיהם ידבקו במחלה, היה ידוע כי תינוק לאם שחלתה בילדותה בחצבת, מוגן מהמחלה בתקופת חייו הראשונה.
הידיעה כי תחלואה במחלת ילדים שכזו בונה את מערכת החיסון ועוזרת למניעת תחלואה כרונית בדמות סרטן, מחלות לב, אלרגיות וכדומה. בחירה חופשית הייתה מובנת מאליה ואנשים היו חיים בהרמוניה זה לצד זה ולא היו נשלטים ע"י תעשיית התרופות אשר אינן מרוויחות אם אנחנו בריאים. ראו את המחקר הזה על ילדים מחוסנים למול ילדים בלתי מחוסנים אשר כבר הזכרתי פה בעבר.
אני לא נגד רפואה מודרנית. חיים רבים ניצלו בזכות רפואת החירום, וכן, כשנשברת רגל יש צורך בגבס. אבל אני לא מאמינה שנולדנו לחיות על תרופות וכדורים, הזרקת חומרים רעילים לגופינו ואנו צריכים להיות מודעים לכך שאנחנו יכולים להבריא שוב את עצמנו ואת ילדנו.
הסתכלו סביב, כמה בריאים אנחנו? אם מערכת הבריאות כל כך טובה, האם אנחנו לא אמורים להיות בריאים יותר? האם לא נראה פחות בתי חולים, פחות תורים במרפאות, פחות עומס על מערכת הבריאות, כיצד הם לא מתרוקנים אם אנחנו מבריאים? התשובה פשוטה- אנחנו חולים יותר, הרבה יותר.
לחסן או לא לחסן ילדים, צריכה להיות החלטה שנמצאת בידי ההורים, אשר הם אלו שצריכים לחיות עם התוצאות.